ללימודי תואר שני באוניברסיטה הפתוחה הגעתי באותו רגע בחיים שנושא את הכינוי משבר גיל הארבעים. תחושה של רצון להתאוורר ולעשות משהו אחר, בלי לעצור באמת את מסלול החיים. באתי בשביל העניין, ונשארתי כיוון שהצליחו לכבוש את לבי. פגשתי אנשים מופלאים שבתדירות של פעם בשבוע לערך נטעו בי סקרנות יתרה ואהבה גדולה למקצוע. פגשתי מרצים שעבדו מתוך שליחות, ומעולם לא עשו לעצמם הנחות. יובל לבל, ריקי טסלר, אריאלה גרוס-רופא, משה ברנט, אילן בן עמי, יאיר אורון, אילנה קופמן, ויגיל לוי. מרצים לעילא ולעילא שיש להם, כל אחד ואחת מהם, לב חם ומחויבות אישית לסטודנט ולא פחות - לרמה האקדמית.
בשלב מסוים הבנתי שאני חייב לעשות שינוי בחיים, להצטרף לחבורה הזו, ולחפש את ההזדמנות לתת מעצמי לאחרים. זה היה הרגע שבו הבנתי שעלי להשלים תיזה, וזכיתי להיות הסטודנט הראשון במסלול לימודי דמוקרטיה שעושה זאת. הוצמדתי לתמי הרמן, שפעם בכמה שבועות הפכה כל דבר שכתבתי לקציצות. בהתחלה כעסתי, קיללתי, ושאלתי את עצמי אם לא היה נכון יותר לקחת עוד סמינריון ולגמור עניין. אבל לאט לאט הבנתי שזכיתי במורה קפדנית שעצותיה ילוו אותי עוד שנים רבות.
מאחר שסיימתי את המסלול בהצטיינות, היה זה אך טבעי שאמשיך לדוקטורט. הואיל ואפשרות זו איננה קיימת באוניברסיטה הפתוחה, וכיוון שדפנה קנטי מאוניברסיטת חיפה הייתה הקוראת החיצונית של התיזה, עד מהרה מצאתי את עצמי בהדרכתה, בחוג למדע המדינה בחיפה.
המעבר מחיפה למה שהיה באותה עת המרכז האוניברסיטאי אריאל היה מקרי, והתחולל במהלך היותי דוקטורנט. באחד הבקרים סרתי למשרדי החוג באוניברסיטה, ומזכירת המסלול לתואר שלישי בחיפה שאלה אותי אם אהיה מוכן לעשות את כל הדרך לשומרון רק כדי לבדוק מחברות בחינה. כבר באותו יום חציתי את כביש חמש לכיוון מזרח, ומאז, בעשר השנים האחרונות, אני עושה זאת כמעט כל יום.
באוניברסיטת אריאל אני מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה ומחקרי המזרח התיכון, ועומד בראש המחלקה הרב-תחומית, שהיא המחלקה הגדולה ביותר בפקולטה למדעי החברה והרוח. למרות שאני זוכה לתעודת הצטיינות על מצוינות בהוראה, אני מקפיד לשמור על נפח עבודה מחקרית ולפרסם שלושה עד חמישה מאמרים בשנה וספר אקדמי פעם בשנתיים. אני חוקר מימדים שונים של פסיכולוגיה פוליטית: חוסן לאומי, אתוס לאומי, ודת אזרחית. אני עושה זאת במחקרים השוואתיים של מדינות שונות וכן בחקר החברה הישראלית.
כל אימת שאני נכנס לכיתה, גם כשזה קורה חמש פעמים בשבוע במהלך הסמסטר, אני תמיד זוכר את המפגש שלי עם המרצים שלי באוניברסיטה הפתוחה, הן בתכנים והן בסגנון, ויותר מכל בלהט האישי שאפיין את הדרך בה לימדו אותי. אני משתדל מאד לאמץ את דרכם. אם זה אכן יתרחש - כנראה שאהיה סיפור הצלחה.