קושרת שמים וארץ

מלי דה-קאלו

אוצרת: כרמית בלומנזון

מלי דה-קאלו היא מהאמניות הבולטות בישראל בשדה הווידאו־ארט. עבודותיה נובעות מחקירה מתמשכת של מרחבים אדריכליים ושל הקשרים אנושיים־חברתיים הטמונים בהם. היא מתבוננת במבנים לא כתפאורה אלא כבאורגניזם חי, הנושא עמו היסטוריה, יחסי כוח ותנועת חיים. בתערוכה זו מפנה דה-קאלו את מבטה אל האוניברסיטה הפתוחה, ומחוללת חיבור בין בניין, אנשים וסיפורים אישיים, הנרקמים יחד לכדי מחקר חזותי ורגשי.

התערוכה מתייחסת למקום (site-specific) , צומחת ממנו וחוקרת אותו. היא מהווה מחווה לבניין ולאנשים העובדים בו, שיקוף של ההווה המשלב מבט לעבר ולעתיד. לצד הממד האדריכלי, נחשף גם המרקם האנושי: חוויות, אידאולוגיות ותפיסות, המופיע על גבי המסכים כמפגש מטאפורי בין המרואיינים לבין הצופים, ובינם לבין עצמם.

חלק ראשון: ראיונות

בגלריית העמודים מוקרנים עשרה ראיונות עם אנשי הקמפוס, מאדריכלית המבנה עדה כרמי־מלמד, נשיא האו"פ ליאו קורי, ועד עובדים וסטודנטים, ראיונות שמייצגים בחירה מגוונת שאין בה מערך היררכי אלא מבט אנושי הנע בין הערכה והשראה ובין ביקורת המשקפת מורכבות ומתח. מהראיונות עולים תיאורים מגוונים של חוויית המרחב האדריכלי, לעיתים כחוויה מעצימה ולעיתים ככזו המעוררת מורכבות או אי־נוחות. עבור דה-קאלו, המבנה עצמו מגלם היררכיה ברורה בין אלו הפועלים מעל פני הקרקע לבין אלו שפעולתם מתקיימת מתחתיה. במקביל, המצלמה סורקת את המרחבים, מחברת בין הקולות לבין החללים עצמם.

חלק שני: "עיר תחתית"
ליבת הפרויקט מתמקדת בחללים הסמויים מן העין שמתחת לפני הקרקע: מחסני ענק, בית דפוס, מערך לוגיסטי עצום להפצת ספרי לימוד ובחינות לאלפי סטודנטים (כ-50,000 סטודנטים). המנגנון המיומן והחיוני הזה נחשף בעבודות הווידאו כמעין חפירה ארכיאולוגית של ההווה. הצופים מוזמנים להביט במבנה לא רק כמכונה מתפקדת אלא גם כמטאפורה ליחסי כוח ולתכנון ארכיטקטוני.

עבודות הווידאו מוצגות בשני מהלכים ויזואליים:

• עיר תחתית א:  ארבעה מסכים אופקיים הסורקים את המרחבים בתנועות איטיות ומתמשכות, משוכפלות וקלידוסקופיות, המחברות בין חללים שונים ומייצרות מקצב של זרימה והשהייה.
• עיר תחתית ב:  שלושה מסכים (בכיוונים שונים) המתמקדים בתקריבים מהירים מפס הייצור, בקצב כמעט פוטוריסטי, מזמינים את המבט להתרכז בפעולה, בחומר ובצבע.

שפת המצלמה:

עבודות הווידאו של דה-קאלו מזמינות את הצופה להתמסרות ולדריכות. המצלמה איננה כלי ניטרלי אלא איבר ראייה חי ונושם, המשוטט במרחב בתנועה מתמדת. היא שבה אל אותו נושא מזוויות שונות, כנהר זורם המשתנה ללא הרף. גם ההפרעות והשיבושים הופכים לחלק מן הקצב, פרקים נוספים בסיפור הנפרש מול העין.

התערוכה קושרת שמים וארץ נעה בין האישי לקולקטיבי, בין פני השטח ל"עיר התחתית". דה-קאלו חושפת מנגנונים חבויים, מתבוננת במתח שבין הארכיטקטורה לקיום האנושי, ומזמינה את הצופה להצטרף למסע התבוננות מתמשך. כך מתגלה הבניין לא רק כמרחב פיזי אלא כזירה אנושית, רגשית וסוציולוגית. דה-קאלו קושרת שמים וארץ, עולם עליון ועולם תחתון, גלוי וסמוי, ומזמינה את הצופים להצטרף למסע במבט חוקר, דרוך ומתמסר.