"כמובן שניתן לדבר על יתרונות רבים הנובעים מתנאי ההוראה מרחוק בזום", אומר פרופ' עשת, "אבל לצד אלה היתרונות, במחקר שלנו גילינו רשימה ארוכה של חסרונות, שמובילים לאינטראקציות חברתיות, קוגניטיביות ולימודיות מוגבלות, כגון בעיות קשב, המקשות הן על המורים והן על התלמידים".
אתה יכול לפרט?
"מורים שרגילים לעמוד במרכז חדר ולנהל אינטראקציה פנים-אל-פנים עם תלמידים, מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה הם נדרשים לחלק קשב בין עשרות תמונות קטנות של תלמידים על המסך. הם מתקשים בזיהוי מצב התלמידים, האם הם קשובים לחומר שמועבר בשיעור, האם הם רדומים או עוסקים בכלל במשהו אחר, וזה עוד לפני שדיברנו על כך שרבים מהתלמידים סוגרים מצלמה. היו מורים שהתנחמו בזה שהם יכולים להשתיק את התלמידים, אבל זה שעשית להם מיוט לא אומר שהם שותפים ללמידה בשיעור. אז אולי הם כבר לא מפריעים לך לדבר, אבל הם גם לא שואלים שאלות ולא משתתפים בשיעור. ומכיוון שלמידה משמעותית מתרחשת בתהליך אינטראקטיבי בו שותפים התלמידים, יש כאן פגיעה אנושה באיכות הלמידה".
כדי להתמודד עם השינוי במרחב, ממליצה פרופ' בלאו לאמץ פדגוגיה שונה, שתאפשר לנצל את יתרונות המדיום לעשייה שלא ניתנת למימוש בשיעורים פרונטליים. "אם מורה ישב מול המסך וידקלם את החומר הלימודי במשך שעה וחצי, או אפילו 45 דקות, זה כמובן לא יעבוד", אומרת פרופ' בלאו, "השינוי הטכנולוגי קורא לאימוץ מתכונת של למידה פעילה תוך כדי שיעור".
מה הכוונה ב"למידה פעילה"?
"כשעובדים בזום ניתן לחלק תלמידים לחדרים בצורה פשוטה. התלמידים נחלקים לקבוצות עבודה קטנות, מקבלים משימה, מחפשים מידע באינטרנט, בונים תוצרי למידה דיגיטליים חדשים מתוך מרכיבים שאיתרו ברשת, מנהלים שיח עמיתים ולמידת עמיתים והמורים עוברים בין החדרים, נותנים דגשים ומכוונים. לימוד בזום יכול לספק תוצרים מאוד אפקטיביים אם עושים את זה נכון".
אני מניח שגם בכיתה רגילה חלוקה לקבוצות והפעלה שמעניקה תכנים וגירויים נוספים עשויה להשפיע לטובה.
"בכיתה רגילה פעילות כזו הרבה יותר מורכבת, בראש ובראשונה בגלל סיבות לוגיסטיות. אין מקום להושיב כמה קבוצות, ואם תעשה את זה באותה הכיתה ייווצר רעש שיפריע לעבודה. יש גם מחסור בטכנולוגיה לכל תלמיד, בעוד שבזום אתה מראש עם מחשב לכל ילד כך שמתאפשר לתלמידים בקלות לחקור ולעצב תוצרים. כשהתלמידים חוקרים בקבוצות נושאים שמעניינים אותם ואחר כך מציגים את זה מול אחרים, מובלים שיח עמיתים ובכך מלמדים את שאר תלמידי הכיתה, מדובר בלמידה משמעותית ומעמיקה הרבה יותר, בה התלמידים לוקחים אחריות על תהליך הלמידה. אז אולי המשמעות תהיה ויתור על היקף התוכן שמנסים להספיק כיום בשנת לימודים, אבל אם נדע לאמץ את הצדדים הנכונים של הטכנולוגיה, נזכה לייצר תהליכי עומק של למידה שתישאר עם התלמידים לאורך שנים".
האוטוריטה נשארה בכיתה
הצד הפדגוגי שכרוך בהתמודדות עם הטכנולוגיה הוא רק קצה הקרחון. הן פרופ' עשת והן פרופ' בלאו מכירים בבעיות החברתיות שהריחוק החברתי מייצר – בין התלמידים עצמם וגם בין התלמידים למורה. "בתנאים כאלה, כשאין קרבה ואין מגע אנושי, האוטוריטה של המורה נפגעת באופן טבעי", אומרת פרופ' בלאו, "ואם לא יהיה ניצול נכון של הטכנולוגיה כדי לשקם אותה אז זו אכן בעיה".