אהרון ביתן מהווה דוגמה ומופת למימוש החזון של האוניברסיטה הפתוחה — הנחלת השכלה גבוהה לכל.
גם בסיפורו הביוגרפי וגם בתחום עיסוקו כמנהל של מערך מרכזי למידה היל"ה לנוער שנשר מן הלימודים במסגרות הפורמליות, מוכיח אהרון שגם מי שמסיבות אלו ואחרות נשר ממסגרת הלימודים הרשמית בתחילת הדרך ולא סיים את בחינות הבגרות, יכול לפלס לעצמו, באמצעות המוסדות התומכים ובעזרת כוח רצון והתמדה, מסלול שמוביל להישגים מרשימים גם מבחינת השכלה וגם מבחינה מקצועית.
אהרון נולד במושב בדרום הארץ ובגיל ההתבגרות עבר להתגורר בבאר שבע. הוא מספר שבתקופת בית הספר התיכון לא היה פנוי ללימודים ולכן למד בבית ספר מקצועי והוכשר להיות חשמלאי רכב. למבחני הבגרות לא ניגש.
מגלה את הצד הניהולי שבו
הוא התגייס לצבא ובמהלך השירות, הוא מספר, "גיליתי את הצד הטיפולי שבי. עזרתי לחיילי מקא"מ והייתי להם אוזן קשבת". לאחר הצבא עבר לקיבוץ אפיקים ובמקביל לעבודה בקיבוץ השלים חלק מבחינות הבגרות. מיד אחר כך השתלב אהרון בתכנית של משרד העבודה והרווחה להכשרת מדריכי נוער, הכשרה המקבילה לזו שמקבלים עובדים סוציאליים באירופה. את הקורס התחילו לאחר מיון קפדני כ־20 משתתפים וסיימו רק חמישה. ביניהם היה גם אהרון.
מאז ועד היום פיתח אהרון את הקריירה שלו בתחום הדרכת הנוער. הוא החל כמדריך נוער בפנימיות ועם הזמן גילה גם את הצד הניהולי שבו ואת היכולת להפעיל, להנחות ולרכז צוותים.
בשנת 1988 חזר אהרן לבאר שבע כדי לעסוק בקידום נוער. באותה עת השלים גם את לימודי התואר הראשון. היות שלא הייתה לו תעודת בגרות מלאה, הוא פנה לאוניברסיטה הפתוחה, שנותנת הזדמנות לרכישת השכלה אקדמית לכל. אהרון סיים את התואר בסוציולוגיה וחינוך תוך שלוש שנים ועוד שלוש שנים נדרשו לו על מנת להשלים את הפטור באנגלית. הוא מספר ספק בכאב ספק בבדיחות הדעת, "כל שלב באנגלית עשיתי פעמיים, פעם נכשלתי ובפעם השנייה עברתי".
הנחישות והרצון להצליח שמאפיינים את אהרון הם אלו שמלווים אותו כל חייו והם המשמשים אותו כאמצעי להגיע לנוער עִמו הוא עובד כיום. "כל נער שווה וכל אחד יכול" זהו המוטו המלווה את אהרון לאורך כל הדרך.
מחשבות על פרישה
הנערים שלומדים במערכת שהוא מנהל (היל"ה באר שבע) מגיעים מרקע קשה, בדרך כלל מופנים על ידי עובדים סוציאליים ומרגישים צורך לספר על עברם. אהרון מעדיף להסתכל קדימה, אל העתיד: "ההיסטוריה לא מעניינת, לא רוצה שזו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. לכן אני פחות מתעניין בעברם של הנערים, ומעדיף לגשת אליהם כשאינם מתויגים בעיני. לוח חלק".
בשנת 2005 החליט אהרון שהגיע הזמן לגשת למשימה הבאה: תואר שני. הפנייה לאוניברסיטה הפתוחה הייתה טבעית עבורו, על אף שהוא כבר ידע שבחר במסלול הקשה אשר דורש משמעת עצמית ולמידה מעמיקה. כשהגיעה "החבילה" הראשונה לביתו וראה את כמות החומר באנגלית, חשב לפרוש. לאחר המפגש הראשון הודיע לרכזת התכנית בבית יציב שהוא אינו ממשיך. תמיכתה והעידוד שנתנה לו ברגע משבר זה גרמה לו לנסות בכל זאת.
בתואר השני נדרש אהרון גם להשתמש רבות במחשב וברשת האינטרנט, מיומנויות שלא היו לו לפני כן. "הייתי קוריוז בתכנית" הוא מספר, "לא הייתי מוכן לכתוב מייל, אפילו להקליד לא ידעתי. להגיש ממ"ן במערכת המטלות נראה לי משימה בלתי־אפשרית". אבל גם כאן לא התייאש ובעזרת תמיכתם של עמיתֵי הלמידה בקורס הצליח להתגבר גם על מכשול זה. היום הוא משתמש במחשב ככלי עבודה לכל דבר.