במוקד התערוכה מקום/אל־מקום עומד המפגש הבין־דורי בין מיכה אולמן ובין רונן שהרבני. שולחנות חול שעליהם מוקרנת מציאות וירטואלית והדפסים דיגיטליים של רונן שהרבני מוצגים לצד עבודות על נייר של מיכה אולמן.
שולחנות החול של שהרבני מנהלים דו־שיח עם שולחנות הברזל והאדמה המוכרים של אולמן (אשר אינם מוצגים בתערוכה). בעבודותיו של שהרבני, החול סופג לתוכו סימולציות דיגיטליות ומתעד את עקבותיהן. בעבודתו של אולמן, האדמה האדומה היא ספֵק קרקע יציבה, ספֵק בוגדנית, וגבולות הם עניין טנטטיבי ושביר.
בשדרת העמודים של הגלריה הקים שהרבני גבול רוטט: מיצב קינטי תלוי־מקום שנוצר במיוחד לחלל זה. העבודות המוצגות עוסקות בשניוּת שבין טריטוריה, גבול ובית כמושגים חומריים וקונקרטיים, לבין המרחב הווירטואלי שבו הכול אפשרי אך דבר איננו משאיר עקבות חומריים.
"השיח הבין־דורי פוגש אותי", אומר שהרבני, "בזמן שבו הגבול הווירטואלי מתערבב במציאות שלנו ודורש את תוקפו מן העבר. המושגים גבול, אדמה וזיכרון עוברים אתחול, ומגוון חדש של פרשנויות נחשף". בעידן שבו מיטשטשת ההבחנה בין המרחב הממשי לבין הווירטואלי, החול רושם עקבות של נוכחות. אך נוכחות זו היא בת־חלוף במהותה, ולכן רוויה בחרדה. בהקשר הישראלי, חוויית המקום, הנוכחות והבית, מתבססת על טראומה קולקטיבית של עקירה וגלות, וכן על מחלוקת אלימה הנוגעת לגבולות ולבעלות על האדמה.
בהקשר המקומי, כמו בהקשר הגלובלי, התערוכה מעלה על הפרק בכל חריפותן סוגיות של מקום וגבולות, נוכחות והיעדר, ממשות ותלישות.