הפוסט־אנושי: מחווה לגרניקה

מישל פלטניק

אוצרות: חוה אלדובי וכרמית בלומנזון

תחושה של פגיעות ושל חוסר אונים לנוכח קטסטרופה מתקרבת מהדהדת במיצב הפוסט־אנושי: מחווה לגרניקה. המיצב כולל שמונה עבודות וידיאו וארבעה אובייקטים פיסוליים המופעלים באמצעות מנועי סרוו ובקרים, "רובוטים", כפי שמכנה אותם פלטניק. היצירה, הרביעית בסדרה PostHum Condition , ממשיכה את עיסוקו של פלטניק בסוגיות הקיומיות הבוערות של העידן הנוכחי, ובהן החשש מאובדן האנושיות לנוכח ההאצה בתמורות הטכנולוגיות בפתח המאה ה־ 21 . עניינו המתמשך של פלטניק ביצירותיו הפוליטיות של פיקאסו הוביל אותו לפנות לציורו המונומנטלי גרניקה (1937). ציור זה נוצר כתגובה להרג ההמוני של אזרחים בעיירה הבאסקית גרניקה בעקבות הפצצה אכזרית של חיל האוויר הגרמני־נאצי במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הציור האיקוני של פיקאסו מציג רגע של אסון שבו האדם, חשוף בפגיעותו, ניצב מול הפנים ההרסניות של הקדמה הטכנולוגית —הנשק להשמדה המונית. במחווה לגרניקה פלטניק מתמקד בעידן הנוכחי, שבו נדמה כי הגבול בין האנושי לטכנולוגי נפרץ סופית ואנו עומדים על סיפו של מצב קיומי פוסט־אנושי. לצד זאת, מחווה לגרניקה מהדהדת בעוצמה את הטראומה הקולקטיבית של אזרחי ישראל לאחר טבח ה־ 7 באוקטובר.

במיצב הפוסט־אנושי: מחווה לגרניקה פלטניק מחלץ דמויות בודדות מתוך הקומפוזיציה המונומנטלית של פיקאסו: התינוק, הסוס, הציפור, האיש המוטל על הקרקע, האישה הזועקת שידיה מונפות בייאוש, אישה נוספת זועקת מחלון בית בוער, יד ללא גוף, "שמש" המאירה את הזוועה, ולבסוף הפרח – רמז זעיר לחיים ולתקווה שפיקאסו נטע בלב המאפליה. פלטניק משחרר את הדמויות הללו מכבלי הקומפוזיציה ומעניק להן מרחב אינדיבידואלי שבו הן חופשיות לבטא את הייסורים ואת חוסר האונים שלהן. הדמויות בעבודות הווידיאו מונפשות ידנית. אנו רואים את ידיו של פלטניק מושכות בחוטים המניעים את כנפיה ואת צווארה של הציפור ואת ידיו של התינוק. הידיים הללו מושכות גם במוט המפעיל את עלי הכותרת של הפרח. האובייקטים המוצגים בחלל הגלריה, לעומתם, מוּנעים באמצעות מנועי סרוו, ואלה גם אלה מגיבים למבקרים באמצעות תקשורת עם מצלמות ועם חיישני תנועה המותקנים בחלל. כך, התינוק פוקח את עיניו ועוקב במבטו אחרי המבקר, הסוס מניע את גפיו באוויר בחוסר אונים טרגי והפרח נפתח ופורש את עלי הכותרת. אחדות מן הדמויות אף לוחשות אל המבקרים.

מסכת סיליקון בודדת על קיר הגלריה היא עדות דוממת לתהליך היצירה, בעוד במספר קטעי וידיאו אנו מגלים בזעזוע את אנושיותן של הדמויות כאשר עיניים חיות נצפות דרך חורים במסכות סיליקון מאובנות. גפיהּ של האישה הצועקת, הצבועים בצהוב חולני, שייכים לשני אנשים שונים, בעוד הראש במסכה שייך לדמות שלישית. חורים במסכה של האיש המוטל על הקרקע חושפים עיניים אנושיות מיוסרות, וניתן להבחין בלשון אנושית דרך "פה" פעור וחסר שפתיים. היחיד שנותר ללא פגע הוא הפרח, שאותו הנפיש האמן במו ידיו.

גיבורי הפוסט־אנושי: מחווה לגרניקה של פלטניק, אנשים, חיות וחפצים, נראים אנושיים מאוד הודות למראה הלואו־טק המובהק שלהם, הנעדר ברק טכנולוגי. עם זאת, פלטניק תופס אותם כרובוטים, כאמור מונח הנושא קונוטציות טכנו־דיסטופיות מובהקות. הם מאכלסים אפוא מרחב ביניים, בין האנושי ללא אנושי. במקום מנגנון טכנולוגי עלום ומאיים, ידי האמן הן אלה המושכות בחוטים ובמנופים ממש לנגד עינינו, ועיניים אנושיות מציצות אלינו כאמור דרך חורים במסכות-עורות הסיליקון. דמויות אלו, המאכלסות מרווח דק בין האנושי לפוסט־אנושי, מייצרות תקשורת מיידית בעלת עוצמה רגשית מובהקת. לפיכך, המחווה של פלטניק לגרניקה של פיקאסו אנושית במהותה העמוקה ביותר. עדות לכך טמונה בתחושת החרדה העולה מהמיצב לנוכח האיום שמציב פלטניק - מחיקת התרבות האנושית באמצעות טכנולוגיות מעשה ידי אדם הנעשות מורכבות ומאיימות במהירות מסחררת.